במשך שנים התנדבתי בקהילה במסגרות שונות וגם עד לא מזמן למדתי תיאטרון באוניברסיטה. באופן מתבקש ומוזר מעולם לא קישרתי בעניין התיאטרון הקהילתי וזה קטע. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל אני מרגישה שחיפשתי ומצאתי את המשקפיים שהיו על הראש שלי כל הזמן. אז אני כותבת פה ממקום של גילוי
קצת קראתי והבנתי שאם התיאטרון הקהילתי פועל לקידום הקהילה והיחידים בה אז כתולדה של התפתחות חברתית ותנועה לקירוב בין תיאטרון וקהל הוא מעמיד לעצמו מטרות פוליטיות ותרבותיות
כשנפגשתי עם הקבוצה מהתבוננות מאחורי הקלעים, זה הזכיר לי שיעורי ציור שבהם קיבלנו דף ריק והתבקשנו "למלא" אותו כל פעם במשימה אחרת ועדיין, להוציא משהו מתוך עצמנו. זה עניין של הבעה יגידו, בתפיסה שלי ראיתי שהיצירה מתהווה באור כמו סקיצה, כשלפתע בתהליך דיוק התאורה עם הבמאים והשחקנים זה הופך להיות ציור גמור על הבמה- ההצגה השלמה
זה כל פעם מדהים אותי מחדש לראות איך אנשים שלא בהכרח מכירים ומהתחום מתנסים ונהנים ממשהו חדש במשותף יחד. יוצרים באקספרסיביות ומוציאים מהדרמה שבחייהם לבמה, משתפים ברגשות ומניחים לאמנות לעשות את שלה, לחוד וביחד כקבוצה. זה נשמע אוטופי אבל אני יודעת כמה מאתגר ולא צפוי זה עלול להיות ולכן עושים חזרות. כשנפגשים על הבמה זו אינה סקיצה על הדרך אלא הידוק סופי
התרגשתי לפגוש את "גבולות" קבוצת תיאטרון קהילתי של סטודנטים יחד עם צעירים על הספקטרום תודה לאפרת בזר וטל שפירא אליקים
HEYAM DIAB התרשמתי מ "לרקוד באש" קבוצת תיאטרון קהילתי של סטודנטים יהודים וערבים תודה לאיתי פרץ ו
תודה מיוחדת לחן אלון ראש מסלול תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב על ההזדמנות הנפלאה
שמתי לב שבשתי ההצגות הצטייר אלמנט של ציפייה שהחברה תקבל את החברה בחברה. זה אבסורד כי זה נשמע סך הכל הגיוני, אם החברה קיימת. אמנם התיאטרון מביא את הבעיות לבמה אך לא תמיד הוא מוצא פתרון וסוף טוב. חשוב לציין שזו אינה טרגדיה, זו פשוט מציאות יום יומית בחברה הישראלית
ציפיות ומציאות- הכל מחובר, שום דבר לא עובד, אז גורמים לזה לעבוד ובסוף הכל בסדר
סיכום התאורנית: טופים ולבבות לכולם המשך יבוא
