על התפאורה: אם אדריכלות התיאטרון מתאימה עצמה לתקופה, הרעיון העיצובי בצ'אטרום הוא ליצור מרחב אוטונומי הפועל בחוקיות משל עצמו בכל מקום. השחקנים משחקים כביכול מהבתים שלהם, בתפאורה מעוצבת ומוכנה מראש לתיאטרון, המותאמת לכל דמות בפרספקטיבת ישיבה, לפי צבעוניות משתנה הנעה בסקאלה מסוימת ביחסי התפאורה, התלבושות והתאורה.
אלברטי מנחה בכתביו את הארכיטקטים לאופן העשייה הארכיטקטונית: "חייבת יצירתו של הארכיטקט להיות גמורה ומושלמת ברישום הכנה", הוא מדגיש את חשיבות בניית המודל מתוך צורך של המתכנן להכיר את הבניין וחלקיו השונים בתוך תהליך העיצוב, כדי למנוע שגיאות בזמן הבניה.[1]
איך אפשר להישאר בתוך הקופסא אבל גם לצאת ממנה? עיקר ההשראה לקנה המידה המוקטן שהוצג בצוותא 2 היה מהמחזה בית בובות[2] של איבסן. כמו נורה שגדולה יותר מהבית כך גם הדמויות במחזה שלנו יותר גדולות מהמציאות הדיגיטלית שהן מייצגות.
בהתחלה היה לי רעיון להשתמש בכיסאות של גן ילדים כדי לחזק את אפקט הניכור, אבל היחס בין הכיסאות המשרדיים המעוצבים אל מול קירות הקרטון הקטנים הממוסגרים בשחור, מייצרים בפועל קונטרסט גדול יותר בקנה המידה וגם לנוכח העובדה שהדמויות מתבגרות וזה הולך להיות כנראה השלב הבא בחיים. בגלל המבנה המיוחד של הבמה הקטנה ונוכחות האמבטיה, התפאורה גלשה וכיסתה גם את המדרגות ביחד עם מסך הטול האחורי ופדוגות הקרטון, מה שיצר תחושת עומק והמשכיות בעין.
הכיסא של ג'ים הורכב משידה, גלגלים, קוביות עץ, MDF, כמה סוגי דבקים (פלסטי, מגע, דבק חם ודבק נגרים) כשהקרטונים נאספו משתי פיצריות מקצוות שונים בעיר. מעניין לראות שהפיצרייה בצפון תל אביב בחרה בעיצוב קרטון חשוף בניגוד לפיצרייה בדרום העיר שהקרטון בעיצוב שחור, בכל אופן לי זה התאים מצוין לכיסא. באחת הפיצריות התחלף הקרטון מלפני שנתיים, אז ציירתי על הקרטון החדש את העיצוב הישן של המלאך מהקרטון הקודם.
באשר לקוליסות, הפעם לא השתמשנו בשלד עץ חזק כי זה תופס הרבה מקום והיה חשוב שתפאורה תהיה קומפקטית ומיועדת לשינוע ברכב פרטי. לכן הפעם השתמשתי בקאפות עטופות בקרטון שהועמדו במקום בעזרת הרגליים של צוותא. שמרתי על העיצוב הקודם עם המסגרת והקטנתי את המידות- מה שיצר 5 תמונות תפאורה שונות בעלות מכנה משותף. ויטנגשטיין מגדיר את התמונה כתמונה לוגית- לא כל התמונות דומות, אבל לכל תמונה יש צורה תמונתית, המאפשרת להכיר מבנה משותף עם מה שמתואר. בסיפוק מינימלי של דרישה כזו ישנה תמונה, מתקיים תנאי לוגי על מנת שתמונה תהיה תמונה. "צורה תמונתית היא צורה לוגית ולכן כל דבר שמכיל צורה לוגית הוא תמונה... הטענה היא תמונה של מציאות".[3]
העמדות עוצבו והותאמו לכל דמות בטכניקות שונות ( הדבקה, פוסטרים, גרפיטי, להקות, בדים, תאורה, טיובים ועוד.) כך שנוצר עולם בו האינדיבידואלים לכודים בתוך עולם של סימני סחורות, תקשורת, חזיונות, ייצוגים והדמיות שאין להם יותר חיבור ל'מציאות', שהיא עצמה מיוצגת על ידי הרושם [Effect] של קודים והשיטה.[4]
בגלל שרוב התפאורה בהצגה היא ממוחזרת אז כבדיחה קטנה על המחזור, הכיתוב בעמדה של אמילי השתנה רק לנוכח השנה. בשנת 2020 היה 20 PAP ועכשיו שיניתי ל 22 PAP למרות שהראשון זה מחזור קרטון והשני זה מחזור נייר. זה גרם לי לתהות שוב בנוגע לקרטון.
על התלבושות: מכוסה יתר על מידה או חשוף, בולט מידי, ממותג או מוסווה זה כאילו אף פעם לא זה. כאמצעי בימוי הדמויות עושות מניפולציות רבות עם הבגד לאורך ההצגה, הן מסתתרות, מתגנדרות, מתברברות, מצניעות ומתפשטות. בודריאר מסיק: "השיפוט העצום של ערכי אנוש, אלה של מוסר האנושות, אסתטיקה, ושיפוט פרקטי, נבלעו בשיטה של דימויים וסימנים". קשה להבחין בתרבות הזו בין אמת ושקר, בין טוב לרע. [5]
-אומרים שתיאטרון זו אמנות דינאמית, רדיקלית ובלתי צפויה אז- חלק מהפריטים הצליחו להישמר בנס עוד מהצ'אטרום הקודם וחלק היה צורך ליצור מחדש/ למצוא או לשנות. לנוכח העובדה שהתחלפו לנו גם שתי שחקניות על הדרך, זה מעניין לראות איך המהות נשמרת אבל האנרגיה משתנה כשכל שחקן/ אדם מביא את עצמו, כל פעם אותו הדבר אבל עדיין קצת אחרת.
דבר שניכר על הבמה בעיקר בניגוד לגרסה המצולמת זה הנעליים. אם בצ'אטרום 2020 היה פחות דגש כביכול מכיוון שלא רואים במצלמה, על הבמה, בצ'אטרום 2022 רואים הכל ואין איפה ואת מה להסתיר. אמילי לבשה את הנעליים של פני, לאורה את הנעליים של טל, ג'ק של עמיר, אווה של פולי, וויליאם של Steve Maden וג'ים לבש את נעלי הקרוקס שלי שהצילו את חיי מהתחשמלות בבית מספר פעמים השנה ונצבעו בצבע צהוב זרחני בעיטור מטריה צהובה קטנה.
כמו פאזל שמתחבר לסך כל חלקיו והופך להיות שלם, כך גם הדמויות במחזה מנהלות דיאלוג בעזרת התפאורה והתלבושות עם יתר הדמויות. יש חזרתיות והשלמה של צבעים וצורות בין הדמויות במהלך הסצנות.
לפי קלנר, בודריאר מציג מונחים המציעים אנלוגיה בין שפה, גנטיקה ואירגון חברתי: כמו ששפה מכילה קודים או מודלים שבונים את אופן התקשורת שלנו, וכמו שהתאים שלנו מכילים קודים גנטיים, ה- DNA, שבונים את אופן החוויה וההתנהגות שלנו, כך גם חברה מכילה קודים ומודלים של ארגון חברתי ושליטה, שבונים את הסביבה והחיים של בני אנוש.[6]
בתיאטרון הגרילה- עובדים עם מה שיש, אז הכל יצא מאוד אקלקטי וחובק עולם. החולצה של וויליאם קיבלה דיוק של הלוי עם הכיתוב I’m Hot, אווה קיבלה מכנסיים ממאגי, לאורה הותאמה מחדש, ג'ים קיבל את הג'ינס של רוברט, תפרתי לאמילי עוד גומי לרגליים, כובע שחור לג'ק מאלכסה ברלין ועוד מבחר פריטים קטנים מהרוכלים של יפו.
על התאורה: בניגוד לצ'אטרום 2020 השחקנים הפעם לא הפעילו את התאורה של עצמם. הוחלט שתאורת הלד שהושתלה בתפאורה תהיה ברובה סטטית למעט התאורה של וויליאם וג'ים שנעה במחזוריות מסוימת לפי תכנית מובנת מראש. כמו עם התלבושות, חלק מהתאורה הייתה קיימת עוד מההצגה הקודמת וחלק הייתי צריכה לחשוב מחדש איך לשלב ואפילו שיהיה יותר טוב ופרקטי גם לפעמים הבאות הלאה.
אמנם ויתרנו על רוב הקיואים שבתוך הטקסט אבל גם ככה ויתרנו על חלק מהטקסט. אז הדגשים השתנו במעט וגם התאורה. חלק נשאר אותו הדבר וכמו בצ'אטרום הקודם שמרנו על אותה סקאלת צבעוניות רגשית לדמויות.
תכנון התאורה בבתי השחקנים היה מסובך יותר מכל הבחינות אך לא מבחינת העצמה של ההארה. אין ספק שדרושה יותר עצמה על במת תיאטרון מאשר בבית על סט הצילום. התאורה אוזנה בעיקר דרך הגוונים הטבעיים הקרים והחמים יחד עם אפשרויות הצבע שנוצרו, יצרו עולם פנטסטי של תאורה שמצד אחד מחבק את הישן עם פנסי התומאס והפילטרים הצבעוניים אבל גם בועט בתוך אפשרויות הצבע של פנסי הלד.
בדומה ל"רדיקאנט" (Radicant) של בוריו, [7] שום דבר לא היה ברור או מובן מאליו, גידלנו את שורשינו בזמן שהתקדמנו וגילינו דברים נפלאים.
כמו שתאורה בצ'אטרום לוקחת תפקיד מרכזי בהצגה כך גם בוריו חושב שהגבול בין החומרי ללא-חומרי אינו קיים עוד. האובייקט יכול להיות לא חומרי, כך שלא מדובר בניגוד חומרי/ לא חומרי, אלא מדובר בסיפור או לפחות במנגנון שכולל פרה-פרודוקציה, פרודוקציה ופוסט- פרודוקציה, שהיא ההפצה של העבודה.
[1] בליך, בילו על המודל הארכיטקטוני תל-אביב: רסלינג, 2021, 35. Print.
[2] Breuer, Lee Mabou Mines DollHouse, 2003
[3] בליך, בילו על המודל הארכיטקטוני תל-אביב: רסלינג, 2021, 106. Print.
[4] בליך, בילו על המודל הארכיטקטוני תל-אביב: רסלינג, 2021, 110. Print.
[5] שם, 2021, 110-111. Print.
[6] בליך, בילו על המודל הארכיטקטוני תל-אביב: רסלינג, 2021, 112. Print.
[7] גולן, רות חלל חלום חלון : פסיכואנליזה וחוויית האמנות תל אביב: רסלינג, 2019, 130. .Print
